הפקת דיבור תקינה מחייבת שליטה מלאה במנגנונים מסובכים של תיכנון רצף צלילים, באמצעות תנועתיות של איברי הדיבור (הלשון, השפתיים והחך), כמו גם שליטה בנשימה ובמנגנון הפקת הקול. מבחינה נוירולוגית הדיבור נחשב לפעולה המוטורית הקשה ביותר לתיכנון. מאות שרירים בלתי רצוניים ורצוניים משמשים יחד כדי לייצר קולות מובחנים זה מזה מבחינת קוליות ואופן הגייה (חיכוך מול פיצוץ). לכל צליל בשפה מקום חיתוך, אופן חיתוך ותכונה של קוליות או העדר קוליות. תינוקות בהתפתחות תקינה מתרגלים את מערכת הפקת הדיבור שלהם מיום לידתם ולקראת סוף השנה הראשונה לחיים מתחילים להפיק הברות שבסופו של דבר יביאו אותם גם להפקה של מילים.
5-7% מהילדים המאחרים בדיבור נתקלים בקושי בהשגת דיוק ועקביות של התנועות המוטוריות של הפה העומדות בבסיס הפקת הדיבור. חלקם אף אינם מסוגלים לתכנן רצף של תנועות אורו-מוטוריות הנדרשות לשם הפקת הדיבור. מסיבה זו יופיעו אצלם שגיאות לא עקביות בהפקת עיצורים ותנועות גם בדיבור ספונטני וגם במשימות חיקוי של הברות ומילים. כמו כן יהיה להם קושי בהגייה של מעברים בין הצלילים ובין ההברות ובמקרים רבים הדיבור כולו ישמע בהנגנה מוזרה ומעוררת תשומת לב.
נהוג לחלק ילדים עם קשיים בתכנון מוטורי של הדיבור לשתי קבוצות: א) ילדים שהקושי שלהם בדרגה כה חמורה עד שאינם מסוגלים להפיק דיבור כלל- ילדים אלה מכונים אפרקסים. ב) ילדים שיש להם קשיים בדרגה חמורה פחות ולכן תהליך הפקת הדיבור שלהם יהיה מעוכב ויחייב תירגול רב–ילדים דיספרקסיים.
חשוב לציין שכ30% מהילדים עם לקויות על הרצף האוטיסטי מציגים גם אפרקסיה או דיספרקסיה של הדיבור. זוהי הפרעה נילוית לאוטיזם והופעתה אינה הכרחית. במקרים רבים ילדים עם אוטיזם אינם מדברים מסיבות אחרות למרות שמערכת תיכנון הדיבור שלהם אינה פגועה. ילדים אלה ירבו לשיר, לדקלם, לזמזם, ולהפיק צלילים שאינם צלילי דיבור שלא לצורך תיקשורתי.
מומלץ מאד להציע להורים שילדיהם מציגים אפרקסיה או דיספרקסיה להתחיל מוקדם ככל האפשר שימוש בתקשורת תומכת חליפית (תת"ח). השימוש בתת"ח מהווה כלי יעיל לקידום הבנת השפה, קידום יוזמה לתקשורת וכן מעודד הופעת דיבור.